15 בנובמבר 2015

"כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן

על הספר ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה* 


הנחת היסוד של הספר ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה (עורך: חנן אלטשטיין, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות ספרי חמד) היא שילדים וילדוֹת, כמאמרו המצוטט בפתיחה של המחנך יאנוש קורצ'אק, הם אנשים במלוא מובן המילה ושהם סבלו בשואה לא פחות מן המבוגרים בסביבתם, ולפעמים אף יותר. עם זאת, עמודיו הראשונים של הספר אינם מכינים את הקוראים לקושי הצפוי בהתמודדות עם סיפורי שואה, המובאים בגוף ראשון וגיבוריהם וגיבורותיהם הם ילדים וילדות חסרי ישע ובעלי תושייה ואחיותיהם, אחיהם, דודיהם, דודותיהם, מיטיביהם, רודפיהם, ויותר מכול  אמותיהם ואבותיהם, החיים והמתים, אלא דנים ביתרונות והחסרונות המתודולוגיים שבעדויות אלה כתעודות היסטוריות. יש בבחירה זו טעם רב לאור נסיבות השמעתם של סיפורים אלה ותיעודם – זו אסופה נבחרת של עדויות ילדים שנמסרו לאנשי הוועדה ההיסטורית המרכזית בפולין שקמה בלובלין באוגוסט 1944.

יתומים מאירופה במחנה עתלית, יולי 1944. צילום: זולטן קלוגר / אוסף התצלומים הלאומי
חשיבותן העצומה של עדויות אלה להעשרת הידע ההיסטורי על קורות היהודים בתקופת השואה היא כמעט ברורה מאליה, אך כך גם הקשיים שמציבים עדויות אלה כמקורות היסטוריים. מעטים הם הילדים מקרב הניצולים והניצולות.  מקרב כמיליון ילדים יהודים עד גיל 14 שחיו בפולין לפני השואה, רק אלפים בודדים נשארו בחיים (עמ' 9) ולעדויותיהם ערך רב, בוודאי מפני שאלו היו נדירות ומפני שבכוחן לספר על השואה מנקודת מבטם של הקורבנות חסרי הישע, שלא פעם השכילו לראות את מה שהמבוגרים לא ראו.

בדור הראשון אחרי השואה תיפקדו סיפורים על הורים וילדים בשיח הציבורי הישראלי בדרך כלל כסיפורים מייצגים, שבכוחם להציג בצורה בהירה וכואבת את מידות המצוקה של היהודים באירופה הכבושה ואכזריותה של גרמניה הנאצית. במקרים רבים היה מדובר על סיפורים על אמהות וילדים. זאת לנוכח מדיניות הכיבוש הגרמני לקחת את הגברים ראשונים, או כפי שמלמדים מחקרים על נשים בשואה, כאשר גברים חדלו לתפקד. עם אלה נמנו על פי רוב סיפורים על אמהות וילדים אלמונים, כדוגמת הילדה בווילנה ששאלה את אמה האם מותר כבר לבכות, וגם אימהות וילדים בעלי פנים ושמות, כדוגמת רבקה יוסלבסקה שבעדותה במשפט אייכמן בירושלים סיפרה על רצח בתה מרתה. 

לכך אפשר להוסיף הקשר אקטואלי: ככל שחולפות השנים, הניצולים החיים הם בעיקר אלה שבתקופת המלחמה היו ילדים וילדות, ושזיכרונם הלא רענן כבר מושפע ממהלך הזמן ומתרבות הזיכרון של החברה הסובבת. ניסיון החיים של ילדים קצר הוא, תחומי הידע שלהם עדיין מצומצמים ועולם המושגים שלהם הולך ונבנה; על כן תועלתם לתכלית המשפטית המיידית של הבאת פושעים לדין ואף לתכלית מחקרית של היסטוריונים היא נמוכה מזו של מבוגרים (עמ' 9).

הספר כולל 55 עדויות של ילדים וילדות שעברו את השואה מאוסף הפרוטוקולים של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. כמעט כולן תורגמו מפולנית, חמש מיידיש, שלוש מגרמנית ואחת מרוסית. בשונה מאנתולוגיות וכרכי עדויות אחרים על השואה שפורסמו בארץ, כדוגמת ספר מלחמות הגטאות (1954) וכרכי עדויות משפט אייכמן, העדויות אינן מסודרות באופן כרונולוגי או על פי זירות גיאוגרפיות (ארץ, גטו או מחנה) אלא לפי א"ב שמות המשפחה של המעידים והמעידות. מה קרה להם מאז 1948 – שנה שכמובן יש לה משמעות סמלית, אם כי זיקתם של גיבורי הספר וגיבורותיו לאידיאולוגיה ציונית אינה נזכרת כמעט – הספר אינו מספר לנו, ואולי חבל. האם נשארו בפולין, או עברו לגור בישראל, בארצות הברית (לחלקם היו שם קרובי משפחה) או בדרום אמריקה? מה היה משלח ידם אחרי המלחמה? האם הקימו משפחה?

בראש כל עדות בספר כתובים השֵם המלא ופרטים אישיים. מכמירי לב הם הילדים והילדות שלא זכרו את שמות הוריהם, כמו דניאל ויטֶלְסקי, שנולד בשנת 1936 ובעדותו בגיל 11 זכר רק ש"פאפא היה שוטר" (עמ' 130). כל סיפור נחתם בשמו של גובה העדות ובמראה המקום הארכיוני, וכל עדות מלווה בצילום הדף הראשון של המסמך האותנטי רשום בכתב יד או מודפס במכונת כתיבה. כך אמנם אין אלה ילדים אלמונים, כדוגמת הילדה ששאלה את אמהּ האם מותר כבר לבכות ובזכות אבא קובנר ונתן אלתרמן הפכה לסמל, אך העדויות שבספר מתפקדות באופן מוצהר על תקן סיפורים מייצגים.

55 העדויות המובאות נבחרו מקרב 429 עדויות באוסף הפרוטוקולים המלא בארכיון המכון בוורשה והעדויות הנבחרות כבר פורסמו בקובץ שיצא לאור בגרמניה בשנת 2008. כפי שמסביר עורך הספר חנן אלשטיין, שגם תרגם את העדויות מגרמנית, העדויות שנבחרו משקפות את המאפיינים הכלליים של 429 העדויות שבאוסף המלא – מבחינת גיל, מקום מגורים, רקע חברתי ומגדר, דרכי הישרדות ועוד. זאת בצד מוטיבציה לכלול בקרב העדויות שנבחרו גם כאלה שהביאו סיפורים ייחודיים (עמ' 17-16). במהלך הקריאה קשה לדעת איזו עדות היא עדות מייצגת ואיזו עדות היא עדות ייחודית, וחבל. ייתכן שכדאי היה לציין במפורש במבוא מהן העדויות שנחשבו ייחודיות (בעיני העורכים בגרמניה) ולהסביר מדוע. אפשר לשער שבולטת בייחודיותה העדות שתורגמה מרוסית ולו מפני שיש בספר רק אחת כזו, ועדותה המעניינת של ילדה שרצתה להיות גרמניה (עמ' 277-276).

אין זו האסופה הראשונה וגם לא השנייה שראתה אור בעברית בארץ של עדויות ילדים בשואה. בפתח הדבר נסקרות אסופות אחרות שהופיעו במחצית השנייה של שנות הארבעים, ידועה מכולן אחד מעיר ושניים ממשפחה שערך בנימין טנא (הוצאת ספריית פועלים, 1947). אליהן מצטרפים ספרים אחרים שראו אור בשנות המדינה הראשונות, כמו ידידי היער מאת דוניה רוזן (הוצאת קרני, 1954) ואנו מאשימים: עדויות ילדים מן השואה מאת לנה קיכלר-זילברמן (הוצאת ספריית פועלים), שרשמה את עדויות הילדים והילדות שלה כבר בשנת 1945 ובמחצית הראשונה של 1946, "כאשר המאורעות היו עדיין שמורים יפה בזיכרון הילד והמעשים עוד חיים ורוטטים" (מבוא לאנו מאשימים, עמ' 8). היא מצאה בהן חומר למחקר פסיכולוגי. ערך כזה מצוי גם בעדויות הספר ילדי המלחמה.

בשונה מאנשי הוועדה ההיסטורית היהודית בפולין, הדגישה מחברת רב-המכר מאה ילדים שלי שהיתה פסיכולוגית ומורה, כי בבואה לתעד את סיפורי השואה לא שאלה את הילדים והילדות דבר, אלא נתנה להם לדבֵּר, מאחר שגם היא התקשתה להתמודד עם מה ששמעה ולכן "נשארו הסיפורים כנתינתם" (שם). שני הנספחים לספר ילדי המלחמה מלמדים שהוועדה נהגה הפוך: אנשיה הונחו בכתב (עמ' 367-359) לערוך ראיונות עם ילדים יהודים ולחקור את חוויותיהם בזמן הכיבוש הגרמני ואף קיבלו נוסח שאלון מפורש (עמ' 379-369). בשאלון, הנפתח בפרטים אישיים ומסתיים בשאלות כלליות, כולל עשרות שאלות הקשורות להתנסויות במקומות שונים (בגטו, במחנה, בכלא ועם הפרטיזנים) שמטרתן לברר מה ראו, שמעו ועשו הילדים, ומה הרגישו בנקודות שונות; כמו למשל השאלה המצמררת: "ממה הכי פחדת?" (עמ' 373) לעתים כשאלה פתוחה ולעתים בתוספת – "ממי הכי פחדת? (מחיות, מגרמנים, ממלשינים)" (עמ' 376).

גובי העדויות הונחו להעלות את הדברים על הכתב באופן מידי, "מאחר שצביונו וראשוניותו של הסיפור, וכן הפרטים שהובאו בו, יכולים להתפוגג, רשימות ותקצירים עלולים להישכח, וההערות האישיות עשויות לאבד מערכן ומישירותן" (עמ' 366). בעדויות משולבות גם התרשמויותיהם של גובי העדויות מהילדים: רוּתָה סַלְפֶּטֶר בעלת זיכרון מעולה והתנהגותה מלמדת שהיא בוגרת מעשר שנותיה (עמ' 242); זופיה מינץ "מבטאת את מחשבותיה כמו אישה בשלה" (עמ' 223); לפי גילה הכרונולוגי מרים ברגר היא בת אחת-עשרה אך מבחינה גופנית נראית כבת שמונה (עמ' 50); סֶבֶרין דובְּרֶצקי "בנוי היטב, מוצק ובריא [...] בהתנהלותו אינו מזכיר ילד יהודי" (עמ' 102). לא פעם נשזרה אופטימיות: זופיָה פינקלשטיין היא "שמחה למדי" (עמ' 250), ופניה של דְבוירָה פְרימֶט חייכניות והיא "טיפוס נמרץ ופעיל" (עמ' 273). 

בשונה מסיפורים על הורים וילדים בתקופת השואה שהושמעו בארץ בשנים הראשונות אחרי המלחמה, סיפורים אלה אינם מעמידים במרכז דווקא את רגע הפרידה מההורים; והפרידה – אם אכן היתה כזו – משתלבת בסיפור הכללי: אסתרָה בורנשטיין קפצה אחרי אימא מהרכבת אך אחרי שנפלה לתוך השלג "לא הצלחתי למצוא את מאמא" (עמ' 41) וילדה אחרת, שחיכתה לאימה במנזר. חלק מהעדויות כוללות תיאורים מזוויעים של רצח פעוטות. ילד תיאר מקרה המזכיר מאוד מאורע שהתרחש בגטו לודז' במהלכו סירבו אמהות למסור את הילדים (עמ' 289-288). הילדים חשפו את רגשותיהם: "כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן (עמ' 147); סֶבֶרין דוֹבּרוֹשְקְלַנקָה תמצת: "כמעט מַתְנוּ מרוב פחד" (עמ'99). "אנחנו לא פחדנו מהחיות", אמר אלכסנדר יעקובסון – אולי בתשובה לשאלה מתוך השאלון ואולי פשוט כך –  "רק מבני אדם" (עמ' 179).

בעבודתם היה על אנשי הוועדה ההיסטורית היהודית לקבוע מי הם ילדים: הוחלט ששנת 1929 היא השנה הקובעת לחישוב "ילדות" – אלה שבפרוץ המלחמה היו בני ובנות עשר. לימים מתברר שבחירה זו עולה בקנה אחד עם העדות המפורסמת ביותר של ילדה ואחר כך נערה על תקופת השואה: אנה פראנק, שנולדה ב-12 יוני 1929. בחמישית מן הפרוטוקולים לא נרשם גיל: אולי מפני שהילדים בעצמם לא ידעו. אך האמנם היתה זו ילדוּת?

"למעשה אף פעם לא הייתי ילדה", אמרה לילָה מיטלֶר לחברת הוועדה שרשמה את הדברים, "התקופה הזו השאירה חותם שלא יימחה" (עמ' 199). זו "תקופת דמים שלא נראתה כמוה בהיסטוריה", קבע אידֶל קוזלובסקי במוסרו את העדות בפברואר 1947 (עמ' 286). הנה כי כן, יותר מכול הספר מראה כיצד דווקא מי שבימים רגילים ניסיון חייהם קצר, תחומי הידע שלהם עדיין מצומצמים ועולם המושגים שלהם הולך ונבנה היו מסוגלים לנסח פרספקטיבה היסטורית על תקופת השואה ומשמעותה – הן כתופעה היסטורית והן בחוויה האישית. אך אין זה פלא, שכן גם התקופה הזו הרי לא דומה לשום דבר.

* פורסם בכתב העת זמנים גיליון 131