11 ביוני 2015

לנפץ את תקרת הזכוכית של עולם הספרות הישראלי

פוסט אורחת מאת הסופרת איילת צברי 

  
כחובבת ספרים בכלל וספרות עברית בפרט, שמחתי לראות את הרשימה קריאת החובה: קלאסיקה עברית שפורסמה בעיתון הארץ לכבוד שבוע הספר העברי. הרשימה כוללת עשרה ספרים שזכו לכבוד האולטימטיבי של "קלאסיקה עברית". כולם, בלי יוצא מן הכלל, נכתבו על ידי גברים, תשעה מהם אשכנזים.  בהתאמה, הסיפורים שהם מספרים מייצגים פן צר להפליא של החברה הישראלית, וכך גם גיבוריהם – גברים, עולים, חלוצים, לוחמים, החווים חוויות גבריות בעליל. הבחירה בספרים האלה צורמת עוד יותר כשמתברר שהרשימה גובשה בסיוע חמישה ממליצים, ברובם נשים. ארבע עורכות בהוצאות ספרים נחשבות ומבקר ספרות אחד.

איילת צברי / צילום: אלסין דוידי

לכאורה, זוהי רק רשימה אחת, המייצגת את העומדות מאחוריה ומשקפת את טעמן האישי, טעון שיפור ככל שיהיה. אני בטוחה שעורכות אלו האמינו בכל ליבן שבחירותיהן התבססו על אמות מידה ספרותיות טהורות. והן צודקות, כמובן. הספרים שנבחרו הם טובים, מצוינים אפילו, בחלקם מכוננים.

אבל קשה לעבור על סדר היום לנוכח רשימה זו, שכמו להכעיס, נפקדים ממנה סמי מיכאל ורונית מטלון, שולמית לפיד, דן בניה סרי ואלי עמיר. קשה שלא לתהות באיזו מידה הושפעו השיקולים ספרותיים מן האפלייה וההדרה שנטמעו בנו מגיל רך, ובאיזו מידה הגדרתנו מהי ספרות איכותית וראויה בעצם נשענת על בחירתם של אחרים, לכאורה חכמים יותר ומבינים יותר מאתנו.

למעשה, רשימה מצערת זו מייצגת הלך רוח שיגרתי בחברה הישראלית. נפוץ כל כך, עד שקוראים רבים וקוראות רבות לא הנידו עפעף. הקאנון הישראלי היה ועודנו מועדון חברים אקסקלוסיבי, הפתוח אך ורק לגברים אשכנזים. על פי ויקיפדיה, מקרב 58 הזוכים בפרס ישראל לספרות בכל הזמנים רק 11 הן נשים ורק אחד (ארז ביטון, שזכה בפרס השנה) הוא ממוצא מזרחי. 

מדוע יותר  גברים אשכנזים נמצאו ראויים לזכות בפרס? מדוע יעלה על הדעת שרק גברים אשכנזים נמצאו ראויים להיכלל ברשימת עשרת הספרים לקריאת החובה של עיתון הארץ? האם רק גברים אשכנזים יצרו ספרות עברית איכותית דיה כדי להיחשב לקלאסיקה, חלק מהקאנון הישראלי? הרי לא ייתכן שהם מוכשרים יותר, מוצלחים יותר, חכמים יותר מטבעם. אז איך זה ייתכן שארבע נשים משכילות, עורכות ספרותיות, לא מצאו לנכון לכלול ספרים מאת נשים ומאת מזרחים בקריאת החובה שלהן? ומדוע מערכת העיתון לא פקפקה או ערערה על כך? 

רשימה זו היא תוצר של הדרה בת דורות, שהשפעתה עדיין מהדהדת. אני בתו של משורר תימני יליד הארץ, שוויתר על חלומו לכתוב כי לא מצא מודל לחיקוי בין בני קהילתו. בשיר, שהתפרסם אחרי מותו בספר בהוצאת אפיקים, שהוקמה על ידי כותבים ומשכילים יוצאי תימן ב-1964 כחממה לטיפוח יוצרים בני העדה שלא מצאו מקומם בהוצאות אחרות, הוא כתב: 
מלאכת משורר היא מלכות אמן 
לא למענך, אתה בן תימן. 

בעבר, סופרים מזרחיים וסופרות רבות לא זכו לתמיכה מקצועית ו/או כלכלית בשלבים מוקדמים של העשייה שלהם. רבים נאבקו לפרסם מיצירותיהם, ואם פרסמו, לרוב לא זכו לאותה רמת חשיפה ועניין כפי שזכו לה סופרים אשכנזים. כילדה, שקראה כל מה שהזדמן לידיה וחלמה להיות סופרת כשתהיה גדולה, מעולם לא מצאתי בספרות הישראלית דמות שדמתה לי או למשפחתי. לא היו בה סבתות שלשו בצק ללחוח או סבים שכתמי כורכום צהובים נתלו בזקנם. בתכניות הלימודים לא נכללו סופרים מזרחיים ורק סופרות ומשוררות מועטות זכו לאיזכור. היעדר הקול הנשי והקול המזרחי מתכנית הלימודים בספרות, שלא לדבר על היעדרם מספרי ההיסטוריה, גרם לי להטיל ספק, כמו אבי לפניי, בסיכוייו של החלום שלי  להתגשם. 

העובדה שנשים הן שבחרו בספרים האלה כמייצגי הקאנון, העובדה שאותן נשים הן עורכות ספרותיות האחראיות על כתבי יד של סופרים וסופרות בראשית הדרך, היא עדות לעיוורון בו לוקה החברה הישראלית. העובדה שלא עלתה זעקה גדולה יותר היא עדות לכך שהאפלייה שהוטמעה בציבור הישראלי אינה קלה לניעור כמרבד מאובק. הרי כמוני, גם אותן עורכות למדו בבתי ספר ישראליים, נחשפו לאותה תכנית לימודים הומוגנית וחונכו על ברכיהם של יקירי הספרות העברית שכולנו ספגנו והערצנו. 

הטענה כי "שיקולים ספרותיים" עמדו מאחורי הבחירה בעשרת ספרים אלה מזכירה לי את תגובת משרד החינוך למחאתם של אנשי רוח מזרחיים על הדרתם של סופרים מזרחיים מתכניות הלימוד, כי "ועדת המקצוע בוחרת את היצירות הנכללות בתכנית הלימודים על פי שיקול של איכות ספרותית". לפי טענה זו, סופרים מזרחיים וסופרוֹת אינם עומדים בסטנדרטים הספרותיים וכתיבתם אינה איכותית מספיק כדי להיכלל בתכנית הלימודים, אינה ראויה לקבל את פרס ישראל לספרות או אינה נחשבת קלאסיקה עברית ברשימת קריאת חובה. 

צודקים אלה שטוענים בלהט ששיקולי איכות חייבים להיות המדד היחיד על פיו נבחנים ספרים. בדיוק בגלל זה מצער אותי לגלות שאותן עורכות לא השכילו להעריך את גודל האחריות וכובד המשימה שהוטלה על כתפיהן. רשימה זו אינה רק מבטאת ארכאיות והיעדר מעוף,  אלא החמצה של הזדמנות פז לרענן את הספרות הישראלית ולשחרר אותה מקבעונות העבר ולהגדיר מחדש בעבור הדור הצעיר מהי קלאסיקה עברית, כדי שיום יבוא והקאנון הישראלי יהיה מגוון, עשיר וכוללני יותר. 

בחלומי אני רואה ילדה מפתח תקווה, נהריה, שלומי או שדרות, שכמוני, תמיד חלמה לכתוב. אני מדמיינת אותה, כמוני, קוראת את הספרים שמלמדים אותה בבית הספר. כילדה פקחית, היא קוראת עיתונים ומדורי ספרות. בעיני רוחי אני רואה אותה מעיינת ברשימת קריאת החובה שפורסמה בהארץ, וחושבת על כל אותן סופרות שהיא מעריצה שאינן ברשימה, כמו  צרויה שלו, אורלי קסטל-בלום, לאה איני, דורית רביניאן, יהודית קציר וסביון ליברכט ותוהה: מה זה אומר עליהן? ומה זה אומר עליה? 

והיא חושבת על הוריה שעלו ממרוקו, או על סבה וסבתה שעלו מתימן או מאתיופיה או ממצרים. היא תוהה למה סיפורים כדוגמת הסיפורים של משפחתה אינם נחשבים לקלאסיקה עברית, והאם בעולם הספרות, שהיא כל כך רוצה להשתייך אליו, יש מקום לסיפורים אחרים? האם יש בו מקום לסיפור שלה? אני רואה אותה מתכווצת למראה הרשימה הזאת, ובלי לשים לב היא משכתבת את החלום שלה, מתאמת את הציפיות שלה, מקטינה את השאיפות שלה. 

אני רוצה להגיד לילדה הזאת שהרשימה הזאת לא מדויקת ולא מייצגת. אני רוצה להגיד לה לא להקטין את עצמה, לא לדאוג אם יש לה מקום, אלא לגדול ולהתרחב ולדרוש את המקום שלה. אני רוצה להפציר בה לכתוב סיפורים שלא סופרו על גיבורות שעוד לא נחגגו, לתבל אותם בהיסטוריה מזרחית שלא נלמדה בבית הספר, לבעוט במסגרות הסיפור הישראלי המוכר והידוע מראש, לנפץ את תקרת הזכוכית של עולם הספרות הישראלי, ולהראות להם, באבי אביהם, מה זאת קלאסיקה עברית.

ספרה הראשון של איילת צברי, The Best Place on Earth (הוצאת Harper Collins) זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית ופורסם במספר מדינות. היא חיה רוב השנה בטורונטו, קנדה, ובחורפים בורחת לישראל. 
הספר תורגם לעברית והופיע בהוצאת עם עובד, המקום הכי טוב בעולם