6 באפריל 2013

גיבורת השואה צִבְיה לובטקין

שלא נשכח את העיקר (במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה) 


צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"גהיא נולדה בשנת 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת שש עשרה הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית פרייהייט ויצאה להכשרה. בגיל תשע עשרה השתתפה בסמינר המרכזי של ה"החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של פרייהייט עם החלוץ הצעיר. כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם עברה לביאליסטוק והיתה פעילה במחתרת החלוצית בשטח שנשלט על ידי הסובייטים. בחודש דצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש הגרמני, והיא התנדבה לתפקיד. יחד עם חברהּ לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ האגדי, היתה מהמניעים את הקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שהוביל את המרד והיתה חברת מטה המפקדה של הארגון. היא הפכה דמות מרכזית שעוררה כבוד בקרב כל אלה איתם באה במגע. מי שפגשו בה, לא יכלו לשכוח.

צביה לובטקין 1978-1914. הצילום מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

בתחילת קיץ 1946, זמן קצר אחרי בואה לארץ, התקיימה בקיבוץ יגור הוועידה החמש עשרה של הקיבוץ המאוחד. צביה לובטקין נקראה לספר בה על קורות התנועה בוורשה, סיפור ששיאו המרד. היא עמדה במרכז אוהל גדול, על במה מאולתרת, ודיברה במשך שעות: סיפרה על קורות התנועה בפולין ובעיקר בוורשה, על הפעולות הציבוריות, החברתיות והתרבותיות, ההחלטה לאחוז בנשק והמרד הגדול שפרץ בערב פסח. סיפרה על פעולות נועזות ועל חברים וחברות שמתו, תיארה את המסע בתעלות הביוב וסיפרה על ההתארגנות להמשך ההתנגדות ביער. הכיסאות והספסלים שהוצבו באוהל לא הספיקו. הקהל האזין בדריכות, על אף החום הגדול של תחילת הקיץ. 

ב-1961 באה להעיד במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים: אחת מלמעלה ממאה עדים ועדות, רובם ניצולים, שבאו לספר על חורבן יהדות אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. היתה זו עדות רבת-ערך ורושם, שעיקרה סיפור מרד גטו ורשה:
"ראיתי את אלפי הגרמנים שהקיפו את הגטו  עם מכונות ירייה, עם תותחים  והתחילו להיכנס לגטו, אלפים על נשקם, כאילו לחזית הרוסית הם הולכים. ומולם עומדים אנחנו, עשרים וכמה בחורים ובחורות צעירים. ומה היה נִשקנו? לכל אחד אקדח, לכל אחד רימון, לכל הקבוצה שני רובים, נוסף לזה פצצות מתוצרת בית, פרימיטיביות, שצריך היה להדליק את הפתיל בגפרור, ובקבוק מולוטוב. מוזר היה לראות את עשרים וכמה הבחורים והבחורות היהודיים עומדים מול האויב החמוש העצום הזה שמחים ועליזים. למה שמחים ועליזים? ידענו: סופם יבוא. ידענו שהם ינצחו אותנו קודם, אבל ידענו שבעד חיינו הם ישלמו מחיר יקר. ואכן שילמו. וקשה לתאר, ובוודאי רבים לא יאמינו, שכאשר התקרבו הגרמנים ועברו בסך תחתינו, ואנחנו זרקנו את הפצצות והרימונים וראינו דם גרמני ניגר ברחובותיה של ורשה, אחרי שהרבה דם ודמעות של יהודים ניגרו ברחובותיה של וורשה  היתה בנו שמחה גדולה, ולא היה חשוב מה יהיה מחר".
הרושם היה עצום. "אמרתי 'אל הנשק' ובאה צביה", כתב המשורר ואיש הרוח חיים גורי ברשימתו מול תא הזכוכית, והקדים לטורו זה ציטוט משירו של ביאליק, "דבר": לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ. אמנם גם אז הגדרתו של הציבור הישראלי גבורה בתקופת השואה לא היתה רק אחיזה בנשק, אך כאשר היה מדובר על אישה, זכתה להוקרה מיוחדת ולפעמים גם הועלתה על נס. במקרה של צביה לובטקין נוסף לזה ממד מיתי. לימים כונסו הדברים שנשאה בוועידה בקיבוץ יגור ובאולם בית העם בירושלים בספר. בצניעותה האופיינית ביקשה שיופיע רק אחרי מותה. וכך היה. 


צביה לובטקין הלכה לעולמה ביולי 1978, והיא רק בת 64. בחודשים האחרונים לחייה הספיקה לערסל את נכדתה הבכורה, שנקראת בשם איל. יצחק צוקרמן לא האריך חיים אחריה.

צביה לובטקין ויצחק צוקרמן בחדרם בקיבוץ לוחמי הגטאות. אהבה שאין לה שיעור
הצילום מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

כ"ז בניסן, מועד יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה שקבעה הכנסת בחוק מיוחד בשנת 1959, נקבע בזיקה למרד גטו ורשה, שגיבוריו וגיבורותיו היו צעירים וצעירות, בראשם חברים וחברות בארגון היהודי הלוחם שאיגד את מרבית תנועות הנוער בגטו. השמאל הציוני בארץ אימץ אל חיקו את פרשת המרד בגטו ורשה, והדגיש את שייכותם של משתתפיה לתנועותיו וסיעותיו בכנסת. בשנים הראשונות למדינה התנהל ויכוח בדבר הזהות התנועתית של מוביליו: אפשר למצוא את עקבותיו באמצעי התקשורת של אז ובפרוטוקול של הכנסת.

אך גם במסגרת ויכוח זה לא היה ערעור על מעמדם הרם של צביה לובטקין ויצחק צוקרמן בפרשת גבורה זו. גם מעל דפי ביטאון תנועת הימין חרות, באותן שנים מפלגת שוליים אופוזיציונית שבראשה עמד מנחם בגין, היתה צביה לובטקין גיבורה לאומית. 

בשנים הבאות קיבל הוויכוח תפנית. חלקם של הרוויזיוניסטים במרד גטו ורשה החל לתפוס מקום מרכזי בסיפור המרד. אחד הפעילים והמקדמים המרכזיים הוא חבר הכנסת והשר לשעבר משה ארנס (הליכוד) שכתב ספר על המרד, מפרסם מאמרים בנושא וטוען בין היתר שצביה לובטקין ויצחק צוקרמן סיפרו "חצי מהסיפור" .לפני שנים אחדות יזם את שחזור פורטרט מפקד אצ"י, פאוול פרנקל, בסיועה של לוחמת אצ"י, פלה פינקלשטייןאט אט שונע סיפור הימין במרד גטו ורשה למרכז. 


ב-1985 הנפיק השירות הבולאי בול לזכר צביה לובטקין ויצחק צוקרמן.
עכשיו מונפק בול לכבוד אצ"י

לאחרונה נדמה שהתיקון עולה על העוול, ובכך עלול לגרום לעוול חדש, הפוך. הנה היום דף המידע על מרד גטו ורשה באתר של הכנסת מציג את אי"ל ואצ"י כשתי מחתרות שוות. בערך מרד גטו ורשה בויקיפדיה אצ"י קודם לאי"ל: כמעט לא להאמין, אך פאוול פרנקל קודם בו למרדכי אנילביץ. הרכב הממשלה בשנים האחרונות, במיוחד במשרד החינוך אבל לא הוא לבדו, ודאי תורם לזאת תרומה רבה. מותר לנחש על מה ומי יספרו בנאומיהם ביום הזיכרון אישי ציבור ימניים כמו ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. אם בכל זאת לשמור על אופטימיות, מותר לקוות שלא ישכחו את העיקר, ואולי גם שילמדו משהו מאבותיהם הפוליטיים. 

פורסם בהארץ, גם במהדורה האנגלית

עוד על צביה לובטקין אפשר לקרוא במאמר "עם ולמרות כל מסע העבר" בגיליון 97 של כתב העת ילקוט מורשת. עליה ועל נשים במרד גטו ורשה קראו במאמר "לעולם לא עוד: מרד גטו ורשה בשיח הציבורי הישראלי מהפרספקטיבה של המגדר בגיליון 14 של כתב העת בשביל הזכרון, וגם בספר  אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית

מה צריך להדאיג את משה ארנס ב-19 באפריל 2016?