12 בדצמבר 2017

מי היתה אימא של אצבעוני?

בעקבות העיתונאית והמשוררת מרים שיר


מרים שיר, שהיתה עיתונאית, מתרגמת ומשוררת, נולדה בראשית המאה העשרים בעיר ראדום שבפולין ליהודה וולמן ולאה לבית צוקר וגדלה בוורשה. זה היה בית ציוני, בו דיברו גם עברית. היא למדה עברית גם בבית הספר. בילדותה החלה לכתוב שירים בפולנית: בין היתר כתבה שירים על ארץ ישראל. כשבגרה למדה בגימנסיה, אחר כך למדה ספרות, פסיכולוגיה ובלשנות באוניברסיטת ורשה. היא נישאה לדוד שירטשאק, שהיה בלשן, והם עיברתו את שם משפחתם לשיר. בשנת 1924 עלו לארץ. על פרסומיה חתמה גם בשם המשפחה שיר וגם בשם המשפחה וולמן ולעתים גם זה וגם זה. במהלך השנים בני הזוג שיתפו פעולה, כשהוציאו לאור יחד מילון עברי-פולני ופולני-עברי. 


הגיליון הראשון באתר אצבעוני


16 בנובמבר 2017

"הכיסופים להשתייך" מאת רות בונדי

רות בונדי 1923 – 2017


הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת-גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.


בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן:


12 בנובמבר 2017

הנכדות של דינה ברזילי לא שותקות

בעקבות הקברט הסאטירי "חצאית כאן קודקוד"* 


אחרי ששירתה בצה"ל בתפקיד לוחמת בפלוגת אופק של גדוד קרקל, עדי דרורי חשבה שזה לא הוגן שרק ללוחמים ממין זכר כתבו שירי אהבה וגעגועים כמו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" שחיבר חיים חפר ללהקת חיל התותחנים. אז היא החליטה לכתוב שיר אהבה לקרקליסטית, שהפזמון החוזר שלו הוא כזה: "חברה שלי בקרקל/ יפה שעל הזמן חבל/ והיא לא גברית בכלל". 

חן לוגסי, ששירתה בתור מש"קית הוראה במקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) בבסיס מחווה אלון, חיברה שיר בזמן השירות שלה בצה"ל. השיר נכתב בעקבות הדיסוננס בין העלייה במשקל, כשכילתה את התסכול בשומן טראנס ובסוכר, לבין דמותה שנשקפה מן המראות שהיו פזורות ברחבי הבסיס ומעליהן השלט: "חיילת, שפרי הופעתך". לשיר קוראים "זה סימן שאָת חזיר" על פי המנגינה של השיר "זה סימן שאתה צעיר" בביצוע להקת פיקוד המרכז. 

בכיתה ח', כשהחברים של קרן שפט גילו את ההאבי מטאל, היא גילתה את הלהקות הצבאיות; הכי אהבה את "פרחים בקנה" של להקת חיל התותחנים שכתב דודו ברק והלחין אפי נצר. השיר הזין את הפנטזיה שלה לשרת בתור מש"קית חינוך בבסיס אי שם, בת אחת בגדוד לוחמים מאובק ומזיע שילמד ממנה ידיעת הארץ ומורשת קרב.

 קרן שפט (משמאל), חן לוגסי ועדי דרורי / דף הפייסבוק חצאית כאן קודקוד