12 בפברואר 2018

היי שקטה

 75 שנה למותה של גיבורת השואה ליגה מאגון


במותה היתה ליזה מאגון לאגדה. פעילותה בתור שליחה של המחתרת בגטו וילנה, עמידתה בעינויים במהלך מאסרה, הפתק ובו מילים אחרונות שכתבה והוברח לידיהם של חבריה וחברותיה לנשק ונסיבות הוצאתה להורג, ביום 17 בפברואר 1943, היו מרכיבים חשובים בהפיכתה לדמות מופת. המחתרת קראה כלי נשק על שמה, ונקבע שסיסמת הגיוס תהיה "ליזה קוראת!". היתה בזה נחמה, כתבה חברתה רוז'קה קורצ'אק: "ליזה, שאינה עמנו, שהוציאה נשמתה, שגופה הושלך לקברות אחים שבפונאר ואף יישרף לאפר – ליזה קוראה. היא חיה שוב!"

ליזה מאגון

היא גדלה ונולדה בווילנה בשנת 1920, היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", מדריכה וחברת הנהגה בקן. בימי מלחמת העולם השנייה, עם כיבוש וילנה, היתה חברה ב"ארגון פרטיזנים מאוחד" (פ.פ.או) בגטו וילנה. כמו נשים צעירות אחרות במחתרות בגטאות השונים, היא היתה שליחה של המחתרת, תפקיד שכרך יציאה אל הצד הארי ואל הדרכים, בזהות שאולה. "פניה המחייכות, סמוקות תמיד", כתבה קורצ'אק. כאשר יצאה לדרכה, "נלווים אליה מבטי כולם אגב פליאה והערצה, מהולות בדאגה. דומה שהיא אינה מהרהרת בכך, ובחייכה אלי אומרת ברהיטות: להתראות!".



5 בפברואר 2018

למה 9,581 לייקים כן טועים

רפלקס סמוטריץ'*  


התבטאותו התורנית של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בעקבות מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת בחיל האוויר, שעיקרה חיוב של ביצור חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים לגברים בחברה, עוררה גל תגובות רפלקסיביות הולמות, שהמשותף לכולן הוא רצון עז להשתיק את הדובר באמצעות סיפורי גבורה של נשים יהודיות וציוניות. רפלקס זה, שאפשר לכנותו רפלקס סמוטריץ', מתעורר תמיד בעקבות אמירה אנטי פמיניסטית ואנטי דמוקרטית של איש ציבור, לרוב גבר ובדרך כלל מהימין. ביטוי נפוץ שלו הוא פוסט או ציוץ שמטרתו להוכיח לדובר שאין לו שמץ של הבנה בתולדות החברה הישראלית ובהיסטוריה של הגנת הארץ.

חברות אי"ל מלכה זדרויביץ' (הורנשטיין) 
והאחיות בלומה ורחלה וישוגרודסקי, גטו ורשה, 1943
מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות

שניים ממאפייניו של רפלקס סמוטריץ' הם סיפור על גיבורת ישראל והצגה של השוויון בין המינים כעיקרון שלאורו קמה המדינה. המאפיין הראשון כולל סיפור על אשה או נשים בהיסטוריה של ישראל שאחזו בנשק, השתתפו בקרבות ולפעמים גם נפלו בהם. מרבית הסיפורים הם על גיבורות במאה העשרים, עם עדיפות ברורה לשנות הארבעים, על אדמת אירופה, כמו במרד גטו ורשה, או בארץ, למשל במלחמת העצמאות, או בשתיהן, כמו בפרשת מותה של חנה סנש.


16 בינואר 2018

ז'אן דארק בגטו ורשה

75 שנה לנפילתה של מרגלית לנדאו


מרגלית לנדאו נהרגה ביום שני, 18 בינואר 1943, בחילופי אש בין יהודים לגרמנים בגטו ורשה במהלך מרד שלימים נקרא "מרד ינואר" או "המרד הקטן". היא היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ונמנתה עם אחת החוליות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שהתערבו בין המגורשים בדרך לאומשלגפלאץ וחיכו לפקודה. כשהמפקד מרדכי אנילביץ נתן את הסימן, היא היתה הראשונה לפעול והשליכה רימון. בספרות התיעודית על גטו ורשה מודגש גילה הצעיר. שתי תמונותיה באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות ממחישות עד כמה: בתמונה אחת היא ילדה, הולכת יחד עם אביה, בתמונה שנייה היא פעוטה. במותה היתה בת 17.   

מרגלית (אמילקה) לנדאו 1943-1926 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

מרגלית (מרים פרל) לנדאו נולדה ב-1926 לאלכסנדר לנדאו ואסתר רבקה (אדז'יה) לבית פלדמן. ככל הנראה היה לה אח שהיה צעיר ממנה בערך בחמש שנים. הם קראו לה אֶמילקה. האב היה מהנדס בניין, מתומכי המחתרת בגטו. הוא עסק בגיוס כספים ובנייה של בונקרים ומקלטים למחתרת, בית החרושת שלו ושל אחיו היה מקום מסתור ליהודים. הקשר לחברי השומר הצעיר היה בזכות בתו. בין היתר הם נעזרו במשרד בית החרושת כדי להשתמש בטלפון וכדי לזייף תעודות. האב והאח גורשו ב-1943 למחנה ויטאל שבצרפת ומשם לאושוויץ. כנראה שאימה מתה עוד בגטו