7 במאי 2018

אחיות, אל תשכחו את דינה קפלנוביץ'

פוסט אורחת מאת נירית כהן


נירית כהן
"מדינת ישראל [...] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", כך נכתב במגילת העצמאות ביום ה' באייר תש"ח. בעיניי, הציטוט הזה ברור ולא זקוק להסברים. בכל זאת, במדינת ישראל 2018, יש צורך להסביר את כוונתו. בהצהרה זו התחייבה המדינה לקיים שוויון מלא בין כלל אזרחיה ולא להפלותם על רקע דתי, גזעי או מיני; להתייחס בצורה שווה ליהודים, נוצרים, מוסלמים, ישראלים ותיקים, עולים, נשים וגברים כאחד. אף על פי כן, ב-2018 בישראל קיימים פערים רבים ומשמעותיים המושתתים ברובם על הבדלי דת, גזע ומין.

בחודש ינואר, לראשונה במדינת ישראל, מונתה אישה לתפקיד מפקדת טייסת תעופה והועלתה לדרגת סגן אלוף. "היסטוריה בחיל האוויר" נכתב בכתבות רבות שסיקרו את האירוע, שבאופן תמוה חולל סערה בקרב הציבור. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שהתנגד למינוי, אמר בריאיון לרשת ב' כי "יש מקצועות ותפקידים לגברים ויש מקצועות ותפקידים לנשים. כך הקב"ה ברא את העולם וכך טוב". אך רבים אחרים במדינה ובממשלה בירכו וראו במינוי זה ביטוי לקידום של ערכים ליברליים נאורים.

בתחילת מרץ מונתה לראשונה אישה כמאבטחת של משרד החוץ. בראיונות היא הדגישה כי המסר שלה לנשים הוא שלמרות שהחברה משדרת לנשים רבות שהן לא יצליחו להגשים את החלומות שלהן, הכל אפשרי. היא סיפרה לאתר החדשות ynet כי היא מתקשה לשכוח את מבטי ההפתעה שנעצו בה הגברים שהשתתפו בקורס ההכשרה למאבטחים, בייחוד בשיעורי קרב מגע. גם מינוי זה עורר קשת תגובות רחבה, החל מאלה שטענו כי נשים אינן מתאימות ללוחמה וכל מינוי כזה נעשה אך ורק כדי לשבור מוסכמות ועד אלה שפרגנו ושמחו על התקדמות החברה לעבר שוויון מגדרי.

שני מינויים אלה, שעוררו תגובות דומות, מראים בצורה מובהקת כי בשנת 2018 מדינת ישראל לא מקיימת את שהתחייבו מנהיגיה בעת הקמתה. בעבורי, קרן אור בתוך התסכול מאי השוויון הקיים היתה השתתפות בפרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" במכללת סמינר הקיבוצים. פרויקט זה מאפשר לסטודנטים וסטודנטיות להנגיש מידע על נשים משמעותיות בתולדות החברה הישראלית, שפעלו, תרמו ונשכחו באמצעות כתיבת ערכים עליהן. 
אני בחרתי לכתוב על דינה קפלנוביץ', שהיתה האחות הראשית של בית החולים בילינסון בפתח תקווה, ומנהלת בית הספר לאחיות בו. היא כיהנה כמפקחת הראשית של שירותי האחיות בכל בתי החולים של קופת חולים כללית. היתה מהאחיות הראשונות והמשפיעות בקופת חולים זו, והעמידה דור של אחיות בארץ.

חיפוש שמה בגוגל לא העלה מידע אודותיה ואודות פועלה, אלא רק קישור לבית הספר לסיעוד של בית החולים בילינסון, שנקרא על שמה. בבית ספר זה כמעט אין דבר המנציח אותה. פעם בשנה נערך "יום דינה" בו מקבלות תלמידות פרס הצטיינות על לימודיהן. יום זה מתקיים החל משנת 1969, בה הקימה אחותה רעיה (רלה) גולמבו קרן מלגות להנצחת שמה. ביום זה מתקיים טקס מלגות המוענקות לתלמידות ואחיות המשתלמות בסיעוד. 

דינה קפלנוביץ 1967-1897

אך למרות שבית הספר נקרא על שמה ולמרות שמתקיים "יום דינה" מדי שנה, בבית הספר אין עליה כל מידע. ישנו קלסר יחיד בו מתויקים מסמכים הנושאים את שמה, אך רובם מכתבי המלצה לאחיות המועמדות לקבל פרס הצטיינות במסגרת "יום דינה".

איתור מקורות מידע אודותיה לא היה משימה פשוטה. גם בארכיונים שונים בארץ, כולל ארכיון בית הספר לסיעוד וארכיון קופת חולים כללית, לא ניתן למצוא מידע עליה. מלבד ארכיונים, פניתי גם לקרן קיימת לישראל, ששמה של קפלנוביץ' חתום באחד מספרי הזהב שלה, לאגודה למלחמה בסרטן בה קיימת קרן שתרמה אחותה וכוללת גם את שמה של קפלנוביץ' ולמזכירות מושב עין ורד. 
היו גם חיפושים שהניבו תוצאות מוצלחות, דוגמת מאמרן של ד"ר דורית וייס, האחות הראשית בשירותי בריאות כללית, ויהודית שטיינר-פרויד, גם היא מהאחיות הראשונות בארץ, לשעבר ראש בית הספר לאחיות בבית החולים הדסה. השתיים כתבו מאמר לזכרה, המציג את דמותה ופועלה באופן רחב, ושימש לי כמקור מידע עיקרי. אך רבות מההודעות ששלחתי לא הניבו תוצאות.

במסגרת כתיבת הערך למדתי כמה משמעותי ומדהים היה פועלה של דינה קפלנוביץ'. היא החלה את דרכה כאחות ומנקה במרפאת מושב עין ורד, המשיכה במגוון תפקידים רפואיים בחיפה ובעפולה עד שהגיעה לבית החולים בילינסון, בו ניהלה את בית הספר לסיעוד ואף לימדה בעצמה. במקביל, יצאה לשליחויות בחו"ל מטעם קופת חולים כללית וממשלת ישראל, הן במטרה להעשיר את הידע האישי שלה בתחום הסיעוד והן במטרה להעשיר את הידע העולמי בתחום בו הצטיינה. 

היא היתה אחראית להקמת קורסי סיעוד ייעודיים לנשים ערביות, לקחה חלק בהקמת מלב"ן (המוסד המשותף לטיפול בעולים נחשלים) ובהכשרת אחיות בבתי חולים ברחבי הארץ. בהמשך, מונתה לתפקיד המפקחת הראשית של שירותי האחיות בכל בתי החולים של קופת חולים כללית, בו סיימה את הקריירה הרפואית שלה. 

אך אחרי כל זה, היא נשכחה כלא היתה. ואני מתקשה להבין את זה! מתקשה להבין איך אישה שתרמה כל כך הרבה ופועלה היה כה משמעותי, נעלמה מהתודעה הציבורית בכזאת קלות. לצערי, המציאות החברתית במדינת ישראל לאורך 70 שנות קיומה מלמדת אותי כי השכחתה נובעת בעיקר מעצם היותה אישה. אישה שפעלה במדינה שבמגילת העצמאות שלה הבטיחה לא להפלות נשים רק מעצם היותן נשים, אלא להעניק להן שוויון, כאחת האדם, אך לא מקיימת את הבטחתה.

מעבר לתקוותי שהערך שלי וערכים אחרים שכתבו סטודנטיות וסטודנטים על נשים יגיעו לידיעת הכלל כדי שנשים כמו קפלנוביץ' ונשים אחרות לא יישכחו, וכדי שבעתיד הקרוב כבר נצליח לעמוד בהבטחת השוויון לה התחייבה המדינה, יש כמה דברים שניתן לעשות כדי להעלות מוּדעות לסיפורה ולפועלה של קפלנוביץ. 

כהתחלה, ראוי להציב תמונה שלה ומידע אודותיה בכניסה לבית הספר לסיעוד "דינה" בבית החולים בילינסון, במטרה ליצור קשר ברור בין שֵם בית הספר לבין האישה על שמה הוא נקרא. 
ל"יום דינה" בבית הספר לסיעוד יש כוח רב בהעלאת המודעות לאישיותה ופועלה של קפלנוביץ', בעיקר בקרב אחיות צעירות. "יום דינה" אמנם נושא את שמה ובתחילתו מציינים בכמה שורות מי היתה ומה עשתה, אך זוהי לא מהות היום. 

אני בספק עד כמה האחיות הצעירות, המתרגשות ממעמד קבלת תעודת ההצטיינות, פנויות להקשיב ולכבד את האחות החשובה שבבית הספר על שמה הן לומדות. יש מקום להרחיב את הצגת פועלה במסגרת יום זה, אם במסגרת הרצאה ובה קווים לדמותה ואם במסגרת פגישה עם תלמידות שלה או קולגות. אני מוכנה להרצות עליה בהתנדבות בפני אחיות, תלמידות ומתמחות בסיעוד, להכין תמונה ממוסגרת עם מידע שיהיה אפשר לתלות על הקיר בבית הספר "דינה" ומציעה לביטאוני קופת חולים כללית לפרסם את הערך שלי, או חלקים ממנו.

אחרי שהערך דינה קפלנוביץ' עלה לאוויר והמידע עליה הפך נגיש, שלחתי את הקישור באופן אישי לד"ר אילנה מרגלית, מנהלת בית הספר לסיעוד, ולדורית וייס, האחות הראשית של קופת חולים כללית, במטרה לייצר שיתוף פעולה כלשהו שינציח את קפלנוביץ' בצורה טובה יותר. לצערי עדיין לא קיבלתי את התייחסותן.

השתיקה שלהן אמנם הצליחה לפגוע במוטיבציה שלי לחולל שינוי, אך אני לא מתכוונת לוותר. אני ממשיכה להפיץ את הערך שלי, להעלות את המודעות בעזרתו למצבן של נשים ולחשוב על דרכי פעולה נוספות בהן אוכל בעצמי להחזיר את קפלנוביץ' לתודעה הציבורית. אני פתוחה לכל רעיון והצעה, ומזמינה את קוראי וקוראות הערך לפנות אליי דרך עמוד הפייסבוק שלי עם מחשבות והצעות, ושיהיה לנו בהצלחה!

נירית כהן היא סטודנטית לתואר ראשון במסלול החממה ליזמות חברתית-חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים לעמוד הפייסבוק של נירית

לערך דינה קפלנוביץ' מאת נירית כהן 
מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. על הפרויקט קראו כאן


1 במאי 2018

דבריה של פועלת

בעקבות ליליה בסביץ


פעם, אחד במאי היה יום הפועלים או חג הפועלים, ושמונה במרץ היה יום הפועלת. היום, אחד במאי הוא בעיקר יום בחירה במקומות עבודה, הד בלוח השנה לימים אחרים בשוק העבודה בישראל ושמונה במרץ הוא בעיקר יום של מבצעים והנחות למוצרי טיפוח והלבשה. בגיליונות חודש מרץ של "דבר הפועלת", ביטאון תנועת הפועלות, ארגון נשים שקם בארץ בשנת 1921, מועדים אלה היו הזדמנות לכינוס חברות ופרסום מאמרים על נשים בציונות הסוציאליסטית וחשיבותה של תנועת הפועלות במאבק לשוויון. אחת החברות שנשאו דברים בעל פה ובכתב היתה ליליה בסביץ. 

ישיבת מערכת דבר הפועלת, משמאל: ליליה בסביץ / מקור: "ולו רק הד..."

היא לא נמנית עם הידועות בקרב מנהיגות תנועת הפועלות או חברות מערכת "דבר הפועלת": היא לא היתה חברת כנסת ולא היתה קשורה בקשרי נישואין לדמות ידועה. גם תוצאות החיפוש אחריה בגוגל מועטות. כותרת הספר ובו רשימות שפרסמה וגם זכרונות ילדות ונעורים, מלמדת משהו על האופן שבו היא ראתה את עצמה: "ולו רק הד...". לא הקול אלא בת-קול, לא הדבר עצמו, אלא דבר האישה, שקודם כל היתה פועלת.


17 באפריל 2018

הנשים במחתרת הגטו לחמו בקו הראשון

לא קשריות אלא חלוצות הלחימה*


השבוע ימלאו 75 שנה למרד גטו ורשה, שפרץ ב-19 באפריל 1943 והיה לסמל הגבורה היהודית בתקופת השואה. זה היה מאבק מאורגן של צעירים וצעירות בתנועות שונות, שחברו לארגוני מחתרת, שהיו להם כמשפחה. נשים מילאו תפקידים שונים במחתרות אלו, המרכזי שבהם הוא תפקיד ה"קשרית". בציבור בישראל, בוודאי בקרב בוגרי ובוגרות שירות צבאי, תפקיד הקישור נתפש כתומך לחימה, כוח עזר, בעל פרופיל נמוך. אך במחתרות בגטאות היתה זו לוחמה בקו הראשון.

פרומקה פלוטניצקה / ארכיון בית לוחמי הגטאות

קשרית במחתרת הגטו נעה מעיר לעיר ומגטו לגטו, בזהות שאולה. היא נשאה מסמכים, כסף, אקדחים ורימוני יד. פעמים רבות יצאה למשימה לבדה. הפעולות תוכננו מראש, אך לא פעם ביצוען הכתיב סטייה מן התוכנית, שתבעה תושייה, יכולת התמצאות בשטח ומעל לכל תעצומות נפש. "אף בשעות של מתיחות עד כלות הכוחות, חייבות היו הקשריות להעמיד פנים שוחקות ועליזות", סיפרה צביה לובטקין, מראשי הארגון היהודי הלוחם. "פעמים רבות מצאו עצמן עומדות על סף המוות ממש, בטרם הצליחו לבצע את המוטל עליהן. אחת אחת נפלו בידי הגרמנים, ורבות מהן נרצחו".