24 בספטמבר 2016

מכתיבה ישחרר רק המוות

על הספר "כמו שאלה פתוחה" מאת עדה אמיכל ייבין


אבנר תדמור הוא גבר בן ארבעים ומשהו, שעובד בשירות המדינה: היה לו תפקיד בכיר בשירותי הביטחון, ולפני שלוש שנים קיבל משרה במחלקה לקשרי חוץ ומדע במשרד החוץ. יש לו כשרון לשפות, הוא אינו פוחד משום דבר וכשהוא מתגייס למשימה, אומר ידיד נפשו עירא, "הוא לא יושב לנוח עד שהוא מביא תוצאה חמה שיוצאת ישר מהתנור. אמנם לפעמים הוא מעצבן כשהוא מתווכח על כל פרט, אבל הכי חשוב שהוא פותר את הפלונטר בראיות בדוקות". הוא מעשן מקטרת, סר וזעף, ובפיו "שיניים מחרחרות ריב, שאינן רוצות לחייך". המרכיבים מהם עשוי סיפור חייו שזורים בנרטיבים המכוננים של תולדות עם ישראל באירופה ובפלשתינה-א"י בתקופת היישוב ובשני העשורים הראשונים למדינה. אך אין זה סיפור על מעלליו של איש השירות החשאי, אלא סיפור אישי מאוד, שביסודו יחסי אבות ובנים, שגיבורו הוא אב, הוא בן והוא נכד.






18 בספטמבר 2016

למה מי את בכלל

בעקבות הדיון בוויקיפדיה על חשיבות הערך חנה קפרא* 


חנה קפרא היתה טכנאית מטוסים, מראשוני המערך הטכני בחיל האוויר הישראלי. היא נולדה ב-26 בדצמבר 1921 בשעריים ברחובות, בת ליאיר ושרה (סלחה) קפרא, שעלו מתימן ב-1909. בת 15 הצטרפה להגנה, התנדבה לקורס אתתים, אחר כך הוכשרה בהגשת עזרה רפואית ובשירותה בבסיס חיל האוויר הבריטי בעקיר, לימים תל נוף, הוצבה במחלקה לטיפול ואחזקת מטוסים. בסוף 1947, כשהחלו בהכנות לפינוי הבסיסים מארץ-ישראל, החליטו הבריטים למכור מטוסים עודפים, בעיקר מטוסים לא-שמישים שאוחסנו בהאנגר של טייסת בשדה עקיר. חלק ממטוסים אלה הגיעו בדרך עקיפה לידי "שירות אוויר" בהגנה והובלו למרתפים של מתחם יקב שֹרונה בתל אביב. חנה קפרא נמנתה עם הצוות שהוכשר לעבוד על שיפוצם ותיקונם. היתה זו התמחות מיוחדת שכונתה "בד וצבע", בשל החומרים מהם היו עשויים המטוסים של אז. עם קום המדינה התגייסה לחיל האוויר ושירתה בהכשרת כלי טיס ובטייסת בבסיס שלימים נקרא שדה דב. המטוסים עליהם שקדה במרץ היו מקור גאוותה העיקרי. לאחר חמש שנים השתחררה בדרגת רב-סמל. היא המשיכה בתפקידה בחיל בתור אזרחית עובדת צה"ל עד 1983. היא גרה בבית בו גדלה בשעריים, אחייניה ואחייניותיה היו לה כילדיה. לפני תשע שנים הלכה לעולמה. על שמה נקרא רחוב בעיר רחובות.




9 בספטמבר 2016

ילדת שואה, ילדת תקומה

על הספר "זוהר רוצָה לעוף" מאת תרצה דביר


"זוהר רוצָה לעוף" (הוצאת גוונים) הוא ספר לימים שבין הצפירות: בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה; בין הרכנת ראש לזכר החורבן לבין עמידת דום לכבוד התקומה; בין מוות המוני במלחמה ההיא לבין רֵעים שנפלו על חרבם; בין סיפור על ילדה בתקופת השואה, אותו פרסמה המחברת, תרצה דביר, בספרהּ האוטוביוגרפי "הילדה של דודה לולָה" (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013), לבין סיפור על ילדה ישראלית שאבא שלה נהרג במלחמה. בדיוק ילדה כזאת, ילדת תקומה ולא ילדת שואה, היתה רוצה תרצה דביר להיות; וכמה נוראה היא משאלת לב זו.